<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' ברכות</h1>
<h2>דף כה:</h2>
ואסור לו למאמין לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו.
<h2>דף לה.</h2>
ועיקר נוהג בכל מאכלין ומשקין מי שאכל דבר מהן טעון ברכה לפניו ולאחריו. והוא אומרם ת"ר קודש הלולים מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו, זולתי מי שאכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית שהוא טעון לפניו ואינו טעון לאחריו, ואפילו אכל לחם ושתה יין, למה שכתב ואכלת ושבעת ובירכת ואין אכילה פחות מכזית. ואינו חייב עוד [לברך] לאחריו מן התורה, למה שכתוב ושבעת. אבל מדרבנן חייב [לברך] על אכילת כזית, כי יש בה שביעת גרון. והוא אומרם בפרק מי שמתו (כ:) אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בדין אני נושא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמם עד כזית. ומי שאכל מאחד משבעת המינים הנזכרים בפסוק ארץ חטה ושעורה כדי שביעתו חייב מן התורה שיברך אחר האוכל. ומי שאכל מהן או מזולתם מן המאכלים כזית חייב לברך אחריהם מדרבנן. והאוכל פחות מכזית אינו מברך לאחריו כלל.
וסמכו זאת הברכה ע"ד התמה [אסמכתא] מדכתוב ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש: וצריך שתהיה הברכה על ככר לחם שלם, ושיקח הככר בכל ידיו בעשר אצבעותיו כנגד עשר תיבות שיש בברכת המוציא ובפסוק מצמיח חציר [וגו']. עוד כמו כן הוא מה שאמרו (לט:) הביאו לפניו פתיתין ושלימין ר' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר.
דע בני, יצליחך האל יתברך, כי הגדולה שבכל המצות והחזקה שבכל העבודות הם הברכות. שכל מאמין חייב לברך לאלהינו על כל מה שברא בזה העולם על כל דבר ודבר הברכה המיוחדת לו ובזמן שהגבילוהו קדמונינו ז"ל. כי כל מה שברא האל יתברך והוציא למציאות, הכל היה לצורך האדם. כמו שאמר דוד המלך ע"ה בגדלו מעלת האדם ומדרגתו בזה העולם, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו. ודרשו רז"ל (ברכות מ.) ברוך י"י יום יום [וכי] ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא כל יום תן לו מעין ברכותיו. הכי נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו וארז"ל אסור לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל אדם חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה. ואמרו אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לי"י הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לי"י הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לי"י והארץ נתן לב"א ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנ"י שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנ"י שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך: וכמה הועילונו ז"ל באומרם ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות. כי זה המאמר יחייב לכל מי שאינו יודע ענין הברכות וחיוביהם וזמניהם שילך אצל אדם בקי בדבר בלשון שתקנום עזרא ובית דינו וילמוד אותם עד שלא תחסר מהם דבר וישתמש בכולן כראוי.
<h2>דף לט:</h2>
ואם היו לו פרוסות לחם חטה ושלימה מלחם שעורים יברך על פרוסות החטה. והמדקדק במצות ישים הפרוסה בין השלימה ויבצע מן השלימה. והוא מה שאמרו פרוסה של חטים ושלימה מן השעורים מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלימה מן השעורים. אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים מקיים שניהם מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע: וכשיברך לא יפרוס עד שיגמור הברכה, כדי שתיגמר הברכה בעוד שהככר שלם. והוא מה שאמרו אמר רבא [מברך] ואחר כך בוצע. תכף יטבלנו בתבשיל [אחר שבירך] או כאשר נזדמן לו מן המאכל. ואם לא היה לו תבשיל יטבלנו במלח. ואם היה הלחם שלם בטוב טעם א"צ טיבול, כי בו לבדו יש מזון. וכדומה לזה אמר אחד מן החכמים לית דין צריך בשש.
<h2>דף מ.</h2>
ויזהר שלא יפסיק בשום צד בין ברכת המוציא והאוכל, זולתי אם יהי הסיפור בצורך הסעודה כמי שהיה אומר לנמצאים שם טול ברוך טול ברוך, או שאומר לשמש הביאו מלח [הביאו] לפתן, וכמו כן שאומר שימו תבן לבהמה, שכל זה אינו נקרא הפסקה, כי הם אמרו אין לו רשות לאדם לאכול עד שישים מאכל לבהמתו וסמכו זה לכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואחר כך ואכלת: וצריך לבצוע מן המקום הטוב שיהיה בככר הלחם והיותר אפוי שבו כפי מה שאמרו בפרק חלק.
<h2>דף מ:</h2>
כל ברכה שאין פתיחתה בהזכרת שם ומלכות, ר"ל ה' אלוקינו מלך העולם, לא שמה ברכה. והוא מה שאמרו א"ר יוחנן כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, זולתי ברכה הסמוכה לחברתה כגון נודה לך ונחמנו של ברכת המזון. וגם יש ברכה הסמוכה לחברתה שפותח לברך בהזכרת השם ומלכות, להכרח שנזכיר במקומו. וכמו כן הברכות כולן יש להן פתיחה וחתימה בברוך, זולתי ברכת הפירות וברכת המצות שיש להן פתיחה בברוך בלתי חתימה, וברכה הסמוכה לחברתה יש לה חתימה בברוך בלתי פתיחה, זולתי הפותחות בברוך להכרח שאמרתי. ועוד יש עיקר אחר בכל הברכות שיש להן חתימה, שזוכר קודם החתימה מעין הדומה לה, כמו מלך עוזר ומושיע ומגן קודם מגן אברהם. ונאמן אתה להחיות מתים קודם מחיה המתים. והוא מה שאמרו אמר שמואל כל הברכות כולן צ"ל מעין חתימתן סמוך לחתימתן.
<h2>דף מב.</h2>
ומי שהיה אוכל בסעודה ויצא להשתין מים יטול ידו אחת. ומי שהיה מספר עם חבירו והסיח דעתו מן המאכל יטול שתי ידיו. ומי שהיה במשתה צריך שיטלם בפני היושבים שם, כדי שלא יחשדוהו שום אחד מהם שלא נטל ידיו ויהא מיאוס, אבל על האוכל יתקו"ז אין לחוש לזה החשד, שידוע הוא שכל אדם יש יתקו"ז מאוס לאכול בלא נט"י. וצריך הנוטל את ידיו שיברך בעת הניגוב בא"י אמ"ה אקב"ו ענט"י. ויברך תיכף ברכת הלחם מבלי שיבדיל בינתים בספור או בדבר אחר. והוא אומרם שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה תיכף לגאולה תפלה תיכף לנט"י ברכה ר"ל ברכת הלחם שהיא המוציא לחם מן הארץ.
ומי שבירך ויצא ידי חובתו על איזו ברכה שתהיה הרשות בידו שיברך להוציא לזולתו ידי חובתו מאותה ברכה, זולתי ברכת הלחם וברכת היין שאינו מברך לזולתו אם נזדמנו לאכול בחבורה אחת, מפני שפת ויין בלבד בעו הסבה: ואם קדם אחד מהם ובירך לעצמו אינו מברך לזולתו, ובלבד ברכת הנהנין אשר אין באותה הנאה מצוה. אבל אם היה בו מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, וקדוש היום, מותר לו לברך לזולתו אע"פ שאינו אוכל עמו. והוא מה שאמרו בתלמוד ר"ה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא מפיק, או דילמא ברכה לאו חובה היא. והשיבו על זה, אע"פ שיצא מוציא.
<h2>דף מו.</h2>
ולא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה. והוא מה שאמרו לא יאחוז אדם פרוסה כביצה בידו, לפי שהאוחז פרוסה כביצה בידו הרי זה רעבתן. ואין לו לאדם לאכול מעומד והוא מה שאמרו ת"ח לא יאכל מעומד ולא ילקלק בשפתיו: ומהלכות מוסר הוא בסעודה, שלא יפרוס אדם מן הנמצאים מלחמו עד שיגמור הבוצע הברכה. ושלא יאכל הבוצע עד שיכלו כל הנמצאים לענות אמן, ושלא יביא אחד מן הנמצאים ידו בקערה עד שיושיט ידו הבוצע. והנכון הוא שיהיה בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. וישים (פרס) [פרוסה] לפני כל אחד מהנמצאים, ולא ישמנו בידו. והאורח יברך ברכת המזון, כדי שיברך לבעל הבית, ויסדר [ברכה זו] בברכת הטוב והמטיב "הרחמן הוא יברך בעל הבית ואשתו ובניו וכל אשר לו". וזה כשהיו כולן שווין במדרגה בחכמה, אבל אם היה בהם מופלג בחכמה הוא יברך.
ומהמוסר הוא בסעודה שלא ישוך אדם בלחם, ולא בבשר שמא יהיה בחבורה מי שהוא אסתניס וימאס בעיניו זה. והוא שאמרו (מס' דרך ארץ רבה פ"ט) לא ישוך אדם מן הפרוסה ויחזירנה לקערה לפי שאין דעות הבריות שוות. וכמו כן האריך ידו בקערה להשיג מה שלפני חבירו הוא מגונה, כי זהו זוללות. וגם אין לו לאורח לתת ממה שלפניו לשמש ולא ממותרו, פן יקשה לבעל הבית, כאומרם (שם) הנכנס לסעודה לא יטול את חלקו ויתנו לשמש. והאורחים אינם רשאין ליתן מסעודה שלפניהם כלום, לא לבנו של בעל הבית ולא לעבדו, אא"כ נטלו רשות מן בעל הבית. ומאד הזהירו ז"ל מן "אל תנופל אל בארדאניא" בלע"ז, עד אשר שמו העושה זה [ברי"ף יומא ו'.] מכלל כ"ד דברים המעכבין את התשובה, המרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, שהוא דומה לגוזל.
<h2>דף מח:</h2>
ומי שאכל כזית מחמשת המינים חייב לברך ברכת המזון, והן ארבע ברכות, ראשונה ברכת הזן, תקנת מרע"ה. שניה ברכת הארץ, תקנת יהושע. שלישית בונה ירושלים, תקנוה דוד ושלמה. רביעית ברכת הטוב והמטיב תיקנוה ביבנה. והוא אומרם כיון שירד המן לישראל תיקן להם משה [ברכת הזן], כיון שנכנסו לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וזה נוסחה, בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים וכו'. בפתיחת הטוב והמטיב בברוך. והא סמוכה לחברתה, מפני שהיא מדרבנן, כדי להבדילה מן השלש הראשונות שהן מן התורה. ומי שלא אמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו: וחייב להזכיר בה ברית ותורה, רמז לברית מילה. ויקדים זכרונה לתורה מפני שנכרתו עליה י"ג בריתות הנזכרים בפרשת מילה. והתורה נכרתו עליה שלש בריתות בלבד, והן אלה דברי הברית, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ולעברך בברית השם אלהיך. ומי שלא זכר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו.
ובשבתות וימים טובים פתח זאת הברכה בנחמנו. וחותמה במנחם ציון ובונה ירושלים והוא אומרם מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, ר"ל רצה והחליצנו בשבת ויעלה ויבא בי"ט, ומי ששכח רצה או יעלה ויבא וזכר קודם שיתחיל הטוב והמטיב יאמר בשבת ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת: ובי"ט יאמר ברוך שנתן י"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים: ואם היה שבת וי"ט יאמר ברוך שנתן שבת מנוחה ומועדי שמחה לעמו ישראל בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואם לא זכר עד אשר התחיל ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש הברכה: ומי ששכח יעלה ויבא בר"ח ובחוה"מ או על הנסים בחנוכה ופורים אין לו לחזור על זה.
<h2>דף נ:</h2>
ואמרו תנו רבנן ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין בשר חי על הפת ואין מניחין כוס מלא על הפת ואין סומכין את הקערה בפת ואין זורקין את הפת. וכשם שאין זורקין הפת כך אין זורקין את האוכלין, ודוקא מידי דמאיס אבל מידי דלא מאיס [מותר] ליתן בה, כגון אגוזים ורמונים: והפירורין שיש בהן כזית צריך לנושאן מן הארץ ולשומרם. ומה שהוא פחות מכזית אין לחוש ממנו. והוא שאמרו פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדם ביד.
ומי ששכח והביא לתוך פיו שום דבר מאכל או משקה ולא בירך עליהם יחזירהו לצד פיו האחד ויברך, ובלבד שהוא דבר שישוער כשיוציאנו מפיו אם הוא דבר שלא ישוער ישליכנו מפיו ויברך משום ימלא פי תהלתך. ואם היה משקה יבלענו. והוא שאמרו אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד ומברך תאני חדא מסלקן לצד אחד ומברך ותאני חדא פולטן ותאני חדא בולען לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתאני פולטן במידי דלא מאיס והא דתניא מסלקן במידי דמאיס.
<h2>דף נא.</h2>
והברכות כולן מותר לברך באיזה לשון שירצה ויצא ידי חובתו אם ישמור עניניהם. אבל צריך לחתך המילות בלי גמגום. וסמכו זה לכתוב ימלא פי תהלתך. ועכ"ז אע"פ שלא דבר בחתוך המלות, אם דבר בלבבו ובמחשבתו יצא ידי חובתו: ומי ששמע ברכה מראש ועד סוף וכיון לצאת בה ידי חובתו יצא ידי חובתו אע"פ שאינו עונה אמן. ואם יענה אמן הרי הוא כמברך בשוה. ובלבד שיהיה המברך חייב באותה ברכה. ומי שבירך ברכה שאינה צריכה, הוא מוציא שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא, ואסור לענות עליה אמן. ולכן כל דבר שיש בו ספק אם הוא צריך ברכה אם לאו היותר ראוי והטוב הוא שלא יברך. וכל דבר שהוא מנהג ואפילו שהוא מנהג נביאים, כגון נטילת ערבה בשביעי או קריאת היחיד את הלל בימים שאין גומרין אותו בהם, אין מברכין עליהם, ומי שהוא מסופק אם בירך על דבר אם לאו, אינו מברך, זולתי ברכת המזון וברכה מעין שלש אשר על שבעת המינים מפני שהן מן התורה. למה שאמר בהם ואכלת ושבעת וברכת.
ומי ששכח ברכת המוציא יש לה תשלומין כל הסעודה, אפילו לא נשאר לו מן הלחם אלא כזית, זולתי אם הוא מסופק אם בירך אם לא בירך מפני שברכת המוציא מדרבנן: וכשיבוא לידי תשלומין נוטל ידיו שנית, ולא יברך עליה מפני שהוא לנקיות ולטהרה, והיא הנקראת מים אחרונים. ואמרו שתקנוה משום מלח סדומית מפני שמסמא את העינים. ורבני צרפת סברי שאין צורך בה, הואיל ומלח סדומית אינו נמצא בזמן הזה ונסתלק העלול בהסתלק העילה. ומי שידיו מטונפות א"א לברך בידים מזוהמות: וההפרש בין מים ראשונים ובין מים אחרונים שמים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה שלא יצאו המים ויחזרו ויטמאו את הידים: ומים אחרונים אינם נוטלין אלא בכלי ומים ראשונים ניטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. ומים אחרונים אינם אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.
<h2>דף נב:</h2>
ומי שעטף ידיו במפה בענין שלא יגיע לידיו משרת המרק, אינו צריך נט"י. ומי שמאכילו זולתו, האוכל הוא צריך נטילה, והמאכיל א"צ נטילה. והוא אומרם [חולין ק"ז ע"ב] איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא, והשיב על זה אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י, [מאכיל] עצמו א"צ נט"י: והאוכל בסעודה לא יתן פרוסות לחם לשמש אלא אם [כן] הוא יודע שנטל את ידיו, והוא אומרם [חולין ק"ז ע"ב] א"ר זירא אמר נחמן לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע שנטל את ידיו. וכתב בעל הלכות שאין חיוב נט"י אלא על הלחם בלבד וכי כל שבעת המינין א"צ נט"י. ואמרו [חולין ק"ו ע"א] אמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. וזה אם היו נקיות, אך אם היו מטונפות צריך ליטול אותם בגלל הברכה.
<h2>דף נג:</h2>
מי שאכל כשהוא מהלך צריך לעמוד ואז יברך. ומי שאכל והוא עומד ישב. ואם היה (יושב יסב) [מיסב יושב] להתכוין לברכה. מי שאכל ושכח [לברך] ברכת המזון יברך במקום שנזכר. ואם בכוונה הניח לברך, לא יברך אלא במקום שאכל. ומי שהוא מסופק אם בירך ברכת המזון אם לא, יברך, מפני שברכת המזון דאורייתא, ויש לו לחזור ולברך כל עוד שלא נתעכל המזון, והאות על זה, כל עוד שאינו רעב אחר האוכל. והוא אומרם עד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעור עיכול א"ר יוחנן כ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה.
וחייב כל השומע לחבירו שיברך איזו ברכה שתהיה שיענה אמן, ואפילו היה מברך נער זולתי אם היה לומד אותה, שאין חייב לענות עליה אמן. והוא מה שאמרו תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין וה"מ בעידן דקא מגמרי להו אבל בעידנא דקא פטרי נפשייהו עונין: והמברך אינו עונה אמן כדי שלא יהא הוא המברך והוא העונה, אלא אחר ברכה אחרונה, שיענה אמן לאות שכבר השלים הברכות, או אחר בונה ירושלים בברכת המזון לסיבה שנזכיר במקומו. והוא מה שאמרו תאני חדא כל העונה אמן אחר ברכתו ה"ז משובח ותניא אידך ה"ז מגונה ל"ק הא דעני אמן בבונה ירושלים והא דעני אמן בברכה אחרת. ואמרו עוד העונה אמן בסוף כל ברכותיו ה"ז משובח. אבל בשאר כל הברכות הוא מגונה. והוא שאמרו ת"ר המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו ה"ז בורות. וזה כדי שלא יפסיק בין ברכה ובין הדבר שמברך עליו. ואם הוא מגונה ההפסק בענותו אמן, כ"ש שהוא יותר מגונה מי שהפסיק בסיפור או בדברים אחרים, כמו המברך על קריאת התורה שאין לו להפסיק בין הברכה ובין הקריאה.
